לא חייבת להיות חזקה
סבתא, אחות, אמא, אשת איש, נפטרה היום ממחלת הסרטן. קולותיהם של בני המשפחה האבלים היו שונים ומגוונים. על אף שכולם חשו עצב, יכולתם לשאת את המוות הייתה שונה. יתר על כן, יכולת זו נעה והשתנתה בתוך אותו אדם לאורך המפגש המשפחתי אשר נערך בסמוך לרגע המוות של אותה אישה.
בלטה עבורי במיוחד ביתה, אשר הביעה את המצוקה בצורה הבולטת (והאמיצה) ביותר. באופן טבעי היא בכתה, ובאופן טבעי גם כן ניסו בני המשפחה לנחמה, ולומר לה שעליה להיות חזקה ברגעים קשים אלו. אך לא. אותה אישה טענה והתעקשה כי זה הזמן עבורה להיות חלשה. "אני חזקה בעבודה, אני חזקה בבית, אני חזקה כשאני מול אנשים אחרים. עם אמא שלי, מותר לי להיות חלשה. היא הייתה חזקה בשבילי". וואו. כל כך קשה וכל כך נכון.
למה ברגעי המשבר, חשים צורך הסובבים אותנו לחזק אותנו במקום לנסות ולאפשר לנו להביע עצמנו ולהתאבל. לחוות מצוקה, אפילו כזו רגעית, ולהיות שם באותו הרגע עם הקושי האישי שלנו? האמת, שזו נטייה טבעית. לדעתי, לצד הרצון להקל על האדם המתאבל, הסובל, ישנה גם הנטייה של הסובבים המחזקים להימנע מהתמודדות עם הבעות האבל או הסבל של האחר. אמירות כגון "את חזקה", או "יהיה בסדר" סותמות את הפורקן הרגשי המלווה להבעה הכל כך טבעית של ההתאבלות על היקר אשר זה עתה נפטר.
בהמשך הפגישה, חל שינוי בגוון האבל של אותה בת מתאבלת, וזו החלה אט אט יכולה לשאת את הקולות השונים, ובעיקר המחזקים, שבחדר. היא יכלה לשאת אותם, רק משהצליחה להתייחס ולעבד את האבל. התמודדותה של אותה אישה נראתה קשה באותו הרגע, אולם בטווח הרחוק יכולתה להתמודד עם קשיים במקום להדחיקם, מאפשרת לה להרגיש את העצב והצער לצד הקבלה את המוות.
ללא ספק, ההתמקמות של בני המשפחה האחרים באותה סיטואציה הייתה כזו שיתכן וכפתה עליהם להיות חזקים עבורה. מקומם לא אפשר להם להתאבל, אולי, כפי שהיו רוצים. הם היו בעמדת החזקים. יתכן, והם טרם פנויים לקבל, להתעצב ולהצטער. יתכן ויתפנו לכך בהמשך, לאחר שיחזקו את האחרים שבדרך. יתכן, וימשיכו להדחיק ולהתמודד עם אבל בלתי מעובד במהלך חייהם.